רק מלהביט בתמונה של המשחק אפשר להתחיל להתרגש. יש שם סמוראי שמחזיק קטאנה (חרב יפנית מסורתית) ואקדח… רגע, אקדח ?!?!? מה אתם מסתלבטים עלי ? תביאו לי שלט ליד ותנו לי לשחק בזה עכשיו ! רק בבקשה שזה יהיה טוב.

למי שמכיר את סדרת משחקי היאקוזה (Yakuza), אז אישין הוא ההמשך של הסדרה פחות או יותר. אתם תיתקלו במספר דמויות שאולי אתם מכירים מהסדרה, אך במשחק הזה הן "מגלמות" דמויות אחרות לחלוטין כך שאין צורך לדעת משהו לפני שאתם מתחילים את אישין. פשוט מידי פעם ייצא לכם להגיד "יה! זה ההוא שהיה הנבל במשחק הקודם ועכשיו הוא עוזר לי" או משהו בסגנון.

העלילה של המשחק מתרחשת בתקופה אולי הכי חשובה בהיסטוריה היפנית - שנות ה- 60 של המאה ה- 18. תקופה שבה המדינה החלה לצאת מהתקופה הפיאודלית והמעמדות, ומתחילה לאמץ את כל הרעיון של גלובליזציה ועולם מערבי יותר.

מן הסתם שתהליך כזה יהיה מלווה בהתנגדות מצד בני המעמד הגבוה ביפן ומה שנותן לנו גם קרקע פוריה לקונפליקטים. זה בגדול הרקע ומה שאנו צריכים לדעת על התקופה. פרט מעניין על המשחק הוא ששמות הדמויות הן שמות של אנשים אמיתיים שחיו בתקופה הזאת.

אנו מגלמים את סאקאמוטו ריומה (Sakamoto Ryoma), סמוראי מהתקופה ההיא שבין היתר ניסה לקדם את הרעיון של ביטול המעמדות. אפשר לחפש עליו בגוגל ולגלות יותר מי הוא היה וגם איך הוא מצא את מותו, זה באמת מעניין.

אז אנו נמצאים כמובן ביפן, אם זה לא היה ברור עד עכשיו, בעיר קיו (Kyo) שהיא בעצם קיוטו, בירתה של יפן בזמנו. למי ששם לב לדמיון בין קיוטו וטוקיו (בירתה הנוכחית של יפן) אז המשמעות של צמד המילים ביפנית זה "עיר בירה". טוקיו בעברה נקראה אדו (Edo) וכאן אני באמת מפסיק לספר לכם על ההיסטוריה של יפן, מבטיח.

ועכשיו לסיפור המרכזי: ריומו שהתייתם מהוריו בגיל צעיר, חוזר לעיר הולדתו ומיד מסתבך עם החוק ונכנס לכלא. רגע לפני שהוא מוצא להורג על ידי הסוהר שלו, מגיע מישהו בעל מעמד בכיר ועוצר את הסוהר. הוא מיד מסלק את אותו הסוהר מהתא ואז אנו מגלים שאותה הדמות היא בעצם אביו המאמץ של ריומו שבא כדי להבריח את בנו מהכלא. רגע, אל תתחילו להתאהב עדיין באבא כי עוד רגע יבוא נינג'ה ויחסל אותו מול עינינו וכאן הסיפור מתחיל בעצם לצאת לדרך. אל תדאגו אני לא חושש שהבאתי לכם ספוילר כי אנו מגלים את כל זה לפני שבכלל למדנו דברים בסיסיים במשחק, אז הכל טוב חברים.

בדומה למשחק הקודם שסיקרתי, פורספוקן - Forspoken, המשחק נפתח ממש לאט ולוקח לא מעט זמן עד שאנו מצליחים למקסם את היכולות של ריומה. בניגוד לפורספוקן שהרגיש לי מקרטע קצת באיזשהו אופן, כאן אפשר ממש להרגיש את ההבדל בזרימה ובשטף התנועה של הדמות. אומנם ייקח מעט זמן כדי לגלות את זה כי הרבה תלוי בפיתוח של הדמות אבל אני אומר בביטחון מלא שזה בהחלט שווה את זה.

לדמות שלנו יש ארבעה סגנונות לחימה שלכל אחת מהן יש את היתרונות והחסרונות שלה. הסגנון הקלאסי הוא כמובן רק עם חרב (Swordsman), אין כאן יותר מידי מה להרחיב, אפשר להגן, לתקוף וכמובן להתחמק.

ניתן להילחם עם ידיים חשופות (Brawler) שמלבד אגרופים, אפשר להרים חפצים מהרצפה, ניתן לתפוס אויבים ולהשליך אותם על דברים אחרים או אפילו להשליך למים. החלקים היותר מגניבים משלבים את השימוש באקדח (Gunman) שזה יעזור לנו מאוד בעיקר כשנהיה רחוקים מהאויבים שלנו. יש גם יריות מיוחדות שגורמות לאויבים שלנו לעלות באש. אבל הסגנון הכי מהנה שבעצם נותן טעימה מהכל ויש לו גם את השם הכי מגניב הוא הרקדן המשוגע (Wild Dancer). כאן אנו נלחמים כשביד אחת אנו מחזיקים חרב ובשנייה אקדח ואז המסיבה באמת מתחילה.

לכל אחד מהסגנונות יש עץ יכולות שניתן לשפר, ככל שנהרוג בצורה אפקטיבית ומגוונת יותר את היריבים, נקבל יותר נקודות. הציון שלנו בסוף כל קרב הוא שקלול של האופן שבו נלחמנו. כלומר, איך התגוננו מהמכות של היריבים, איך תקפנו את האויבים וגם איך הטכניקה שלנו הייתה, כלומר האם השתמשנו רק במכה אחת כל הזמן או האם היינו מגוונים ויצרנו קומבואים ארוכים של מכות.

זה כיף גדול שיש מנגנון שמדרבן אותי להשתפר ולא רק לחסל את כולם בלי הכרה. בהתחלה שמרתי על המסורת ופיתחתי בעיקר את היכולות של ה- Swordsmen אבל גיליתי שהכיף הגדול הוא לרקוד כמו משוגע, לזוז כמו הרוח ולפגוע כמו ברק אז שיפרתי את ה- Wild Dancer בהמשך. באמת שאי אפשר לטעות פה, אפשר להתמקד בסגנון אחד או להעלות את כולם באופן שווה, כך או כך אתם תהנו מהדרך.

החלק של הדיאלוגים היה קורע מצחוק בכל פעם מחדש, לא מפני שהם היו הומוריסטיים או משהו כזה, דווקא השיחות ברובן די רציניות בהתחלה. מה שמצחיק זה שיכול להיות מישהו אחד שחופר על משהו במשך כמה דקות טובות, והתגובה של האיש השני תהיה - "אה!" או "הממ…." או איזו פליטת אוויר קולנית אחרת. ואז השני ממשיך לחפור, ואז שוב חוזרים לדמות השנייה שמגיבה בעוד איזה קול רנדומלי. הרבה זמן לא צחקתי ככה משטות של משחק.

הפסקול של המשחק זה גם משהו שללא ספק הוסיף עוד מימד קומי, זאת מפני שפשוט לא היה קשר בין הקצב של המנגינה ברקע לבין הרצינות בנושא השיחה של הדמויות

בא בן אדם ומתחיל לספר על מוות ודברים איומים שקרו לו וברקע יש מוזיקה מרגיעה שנותנת הרגשה של ספא יפני. כשהוא מתחיל פתאום לדבר על זה שצריך לנקום ולהילחם, אז המנגינה משתנה למשהו קצת יותר קצבי ומנסה להכניס אותנו ל- "מצב קרב".

אבל זה אפילו לא החלק הכי מצחיק, חכו שתראו איך הם מתרגמים את הדיאלוגים היפניים שלהם לאנגלית. זה נראה שמי שאחראי על התרגום עדיין חי בסרט אקשן אמריקאי של הוליווד בשנות ה- 90. בתור מי שגדל בתקופה הזו, זה היה כל כך מהנה ומצחיק עבורי לשמוע את האופן שבו הם תרגמו הקנטות או ניסיונות להעליב מישהו אחר.

המשחק הזה היה פשוט פרץ נוסטלגי אחד גדול עבורי מהרבה סיבות, זה התחיל כבר כשהרצתי את המשחק בפלייסטיישן 5 ואז פתאום הופיע הלוגו הכחול והאגדי של SEGA. ישר קיבלתי פלאשבק מהילדות עם קונסולת ה- Sega Genesis (מגה-סון). בזמנו השתמשנו בקסטות, סוג של קלטות כאלה שהיינו צריכים לנשוף לתוכן כדי לנקות את האבק לפני שהיינו מכניסים לקונסולה. לכל אחד הייתה את הדרך שלו או את הטקס שלו לנשוף כדי שהמשחק יעבוד, אחח זו הייתה תקופה נפלאה.

בסך הכל המשחק הזה מאוד מהנה, אומנם הייתי מפטר את מי שאחראי על המוזיקה אבל לשמחתי לא בשביל זה באתי ותמיד יש לי את האפשרות לנגן מוזיקה אחרת באוזניות. לכל אחת מארבעת שיטות הלחימה יש מספיק עומק כדי שנוכל לפתח אותן לאורך זמן. העלילה היא חלק מההיסטוריה של יפן שנותנת לנו הצצה על התקופה, שזה תמיד מבורך ללמוד ולהכיר דברים חדשים.

אבל אם יש משהו אחד שגרם לי לרצות לעמוד ולמחוא כפיים למפתחים של המשחק, זה שבתחילת פרק חדש, אנו רואים סרטון שמביא לנו תקציר מהאירועים הקודמים. זה אומר שסוף סוף אני יכול להרשות לעצמי לדלג על סרטונים ועדיין לעקוב אחר העלילה. כל הכבוד, וואלה יצאו גדולים בקטע הזה.

בקיצור, אני בהחלט ממליץ על המשחק, נהניתי ממנו מאוד ואני עדיין נהנה ממנו היום.

תודה לעדלי יונייטד ששלחו לנו עותק לסקירה.